הערה:
ההיסטוריה של הקראטה הינו נושא רחב יריעה ולכן אתמצת בקצרה את הדברים תוך ידיעה
שאישים ועובדות רבות לא יכללו בעמוד זה, ועמכם הסליחה. למעוניינים/ת במידע נוסף אנא
פנו לעמוד ה "
קשר".
איציק כהן
פתיחה:
במקור נכתב השם "קראטה" בסימניות ("קאנג'י") כך:
唐手 ("טו-די" / "טו-טה" / "טאנג-טה") שפירושו
"היד הסינית" / "יד טאנג" (שושלת טאנג הסינית). עובדה זו מצביעה על סין כמקור ההשפעה העיקרי על
הקראטה באוקינאווה באותה עת. בנקודה זו אוסיף שבתחילה התפתח זרם זה במקביל לזרם ה-"טה"
המקומי.
על מנת להיכלל רשמית תחת אמנויות הלחימה היפניות, כשברקע הידרדרות היחסים הבילטרליים בין יפן
לסין, דרש "ארגון אמנויות הלחימה היפני" (Dai Nippon Butokukai) לשנות את השם לכזה בעל
אוריינטאציה יפנית ובשנת 1937 אכן שונה השם. הסימנית הראשונה שונתה ל-
空 ("ריק") ונוספה
סימנית שלישית:
道 ("דרך") בדומה לרוב הסיומות המאפיינות את שמות האמנויות היפניות וכך נתקבל
השם:
空手道 ("קראטה-דו") שפירושו "דרך היד הריקה".
דרך חיים. אמנות הקראטה באה לידי ביטוי כמעט בכל מישור בחיים. זוהי דרך מחשבה, התנהגות, גישה לסביבה, לאנשים, יכולת התמודדות טובה במצבים שונים, תגובות ספונטאנית נכונות וכמובן הגנה-עצמית תכליתית. העיסוק באמנויות לחימה הנו עיסוק ב"אמנות החיים". זהו אתגר פיסי ומנטאלי כאחד, אתגר בו האדם מגלה, רואה ומשפר עצמו.
במקור נראה הקראטה שונה מאשר כיום, זאת מכיוון שהסיבות לעיסוק בו והצרכים השתנו. כיום חלק מן האנשים עוסקים בקראטה כספורט או לשם שיפור כושרם הגופני בלבד, מישור בו הקראטה בהחלט מתגמל, ואולם בעיקרו של דבר נולד הקראטה לשם הגנה-עצמית וזוהי מטרתו. ניפוי אלמנט ההגנה העצמית מן הקראטה נוטל את זהותו המקורית והעיקרית. לכן, כפי שאני רואה זאת, הקראטה עוסק קודם כל בהגנה עצמית ולכן עליו להיות הן טכנית והן בגישה שימושי ותכליתי.
קראטה-דו, סקירה תמציתית
אמנות הקראטה הינה במקור מאוקינאווה, האי הראשי בשרשרת איי-הריוקיו. איי הריוקיו ממוקמים בין סין, יפן וטיואן בים הסיני (הים הצהוב).
ניתן להתחקות אחר ראיות היסטוריות אודות אוקינאווה כ- 1000 שנים לאחור, ואולם ראיות מוצקות ומתועדות אודות קראטה כמעט שאינן בנמצא. למרות שקיימות אגדות רבות וסיפורים אינספור אשר עברו מאב לבן ומדור לדור אנו חסרים מידע עובדתי חד-משמעי מהימן, רשום ומתועד.
אמנויות לחימה בכלל וקראטה-דו בפרט צמחו מצורך היולי בסיסי - צורך ההישרדות! במיוחד בתקופות בהן החזקת כלי-נשק נאסרה ע"י השלטון. מילולית האוקינוואיים המקומיים התייחסו ל-"טה" (TE) כ- "יד" עוד לפני שה- "טו-טה" (TO-Te) , "היד הסינית" הגיעה והתפשטה באוקינאווה, ואולם ב "תקופת הזהב" (מאה 15) ה- TO-TE שגשג והשפעתו על ה- TE המקומי היתה רבה. רק במאה ה-16 החלה אמנות זו להתעצב ולקבל את צורתה כפי שאנו מכירים אותה היום.
| ה- "טה" ("TE") האוקינאווי נחלק לשלושה זרמים עיקריים: |
| 1. | מ- "שורי" | שורי - טה, שורין - ריו (Shorin - Ryu) |
| 2. | מ- "נהא" | נהא- טה, שוריי - ריו (Shurei - Ryu) |
| 3. | מ- "טומרי" (זרם קטן יותר) | טומארי - טה (Tomari -Te) |
ההבדל בין SHURI-TE ו- NAHA-TE, שני הזרמים העיקריים, מונח בתנועה, בקצב, בעמידות ובטכניקות הנשימה בעוד ש- TOMARI-TE משלב בין שניהם עם נטייה לשורי-טה.
זרם SHURI-TE למשל תומך בעמידות גבוהות וטבעיות יותר ובקצב תנועה מהיר יותר בעוד שזרם ה- NAHA-TE מדגיש עמידות "מושרשות" וטכניקות נשימה עמוקות יותר. ברצוני לציין שבתי הספר של הזרמים השונים על מגוון סגנונותיהם אינם חולקים בהכרח בהבדלים שנמנו ולמעשה תלוי הדבר בעיקר במורה ובאבי השיטה וגישתו.
במשך השנים התכהה הצורך בפאן הצבאי שבאומנויות הלחימה אך הצורך בהגנה-עצמית במסגרת החיים האזרחיים שריר וקיים גם כיום.
הקראטה הוצג לראשונה בבתי-ספר באוקינאווה בשנת 1904. ב- 1922 שני אנשי קראטה ידועים, פונקושי ג'ישין (ג'יצ'ין) ומוטובו צ'וקי, ביקרו בטוקיו ובאוסקה שביפן ומכאן החל הקראטה להתפשט ביפן כולה. בשנת 1931 ה- "ניפון בוטוקו-קאי" הכיר בקראטה באופן רשמי והכניסו תחת מטרייתו. בשנת 1936 הוענק רשמית השם "קראטה" לאמנות זו. הקראטה החל להתפשט במערב לאחר מלה"ע ה-II. הפופולאריות עלתה והחלו להיערך תחרויות, דבר שהביא לשינוי משמעותי בקראטה ולמעשה יצר ענף חדש בתחום הספורט ההישגי. הקראטה המסורתי לעומת זאת נוקט גישה שונה לחלוטין ועוסק כשמו, בשימור המסורת תוך שימת דגש על הגנה-עצמית תכליתית, הכוונה והמטרה שלשמה נוצר.